האם בגידה משפיעה על חלוקת רכוש בגירושין

כיצד מתחלקת הסמכות בין הערכאות?

גירושין בין יהודים בישראל נתונים לסמכות ייחודית של בית הדין הרבני, מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. עניינים נלווים, ובהם רכוש, מזונות ומשמורת, יכולים להישמע גם בבית המשפט לענייני משפחה, בכפוף לכללי הסמכות ולכריכה כנה של העניין הנלווה בתביעת הגירושין. בפועל, ההבדל המרכזי בין הערכאות אינו נעוץ בסמכות עצמה, אלא בדין המהותי שכל אחת מהן מפעילה.

בית המשפט לענייני משפחה מיישם דין אזרחי, הרואה ב"אשמה" הזוגית שיקול שולי ביותר בחלוקת הרכוש. בית הדין הרבני, לעומת זאת, פועל במקורו על פי הדין העברי, המייחס משקל לאשמה המוסרית בהקשרים מסוימים, ובראשם הכתובה. אלא שבשנת 1994 קבע בית המשפט העליון, בבג"ץ 1000/92 בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול, כלל יסוד המכונה "הלכת בבלי": על בית הדין הרבני הדן בענייני רכוש הנכרכים בגירושין להכריע במחלוקת על פי הדין האזרחי ולא על פי הדין הדתי. כלל זה אושר ויושם מחדש, כפי שיוסבר בהמשך, גם בפסק הדין המרכזי שבו עוסק מאמר זה.

מראה מקום: חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953; חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, סעיף 2(א); בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994).

האם בגידה משפיעה על חלוקת רכוש?

הכלל המושרש בפסיקת בית המשפט העליון חד וברור: אין להעניש אדם על חלקו בפירוק הנישואין באמצעות סנקציות כלכליות בחלוקת הרכוש. כך נקבע במפורש: "פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד... תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של אשמה. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות, ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי."

הכלל חל על שני בני הזוג באופן שווה. כאשר אישה נטענה כבוגדת, קבע בית המשפט העליון שבית הדין הרבני הגדול שגה בכך שהביא בחשבון את טענת הבגידה בהכרעה בשאלת השיתוף בבית המגורים, והחזיר את התיק לדיון מחדש בהנחיה מפורשת שלא להתחשב בבגידה. כאשר גבר נטען כבוגד, ונטען כי אי נאמנותו המינית מצדיקה נטילת מחצית דירה שקיבל במתנה, נדחתה הטענה בקביעה חדה: "לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף."

מראה מקום: בג"ץ 6037/18 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו; בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה; בג"ץ 8463/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, בהפניה לע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, 209 (1989).

מהו החריג של אלימות חמורה?

לכלל קיים חריג צר אחד בפסיקה. כאשר בן זוג ניסה לרצוח את בן זוגו, נשללות ממנו זכויות הפנסיה שהיו אמורות להגיע לו מכוח חלוקת הרכוש, וזאת מכוח עקרון המניעות, הקובע שאין אדם רשאי ליהנות מפירות אנושיותו של מי שביקש לשלול את חייה. יתר הרכוש מחולק שוויונית כרגיל. חשוב להבהיר: מדובר בחריג המוגבל לאלימות חמורה ביותר, שאינו חל על בגידה כשלעצמה, שאינה מגיעה כלל לרף הזה.

מראה מקום: בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני; סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מאיזון שוויוני).

מהי הלכת השיתוף הספציפי?

הכלל שלפיו אשמה אינה שיקול חל במלואו על נכסים שהפכו לקניין משותף של בני הזוג במהלך הנישואין. תמונה שונה מעט מתקבלת כשמדובר בנכס חיצוני: נכס שהובא לנישואין מבעוד מועד, או שהתקבל בירושה או במתנה תוך כדי הנישואין. נכסים כאלה נותרים, ככלל, בבעלות מי שהביא אותם. עם זאת, פיתחה הפסיקה הישראלית מנגנון הנקרא הלכת השיתוף הספציפי, המאפשר לבן זוג לתבוע זכויות גם בנכס חיצוני כזה, ובלבד שיוכיח "דבר מה נוסף": כוונת שיתוף מפורשת או משתמעת, הנלמדת מהתנהגות בני הזוג בנכס הספציפי, למשל מגורים משותפים ארוכי שנים, שיפוץ מהותי במשותף או גידול ילדים בנכס.

הזכות המוקנית מכוח הלכה זו היא זכות מעין קניינית, המתגבשת בהדרגה במהלך חיי הנישואין, עם התגבשות כוונת השיתוף בפועל. כאן בדיוק נכנסת שאלת הבגידה לתמונה: האם ניתן לטעון שאי נאמנות מינית של בן הזוג התובע שיתוף מלמדת שמעולם לא הייתה כוונת שיתוף אמיתית, או שהיא שוללת בדיעבד זכות שכבר נוצרה? בשאלה זו עסק פסק דין מרכזי של בית המשפט העליון, שיידון בהרחבה בסעיפים הבאים.

מראה מקום: דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (מפנה לבג"ץ 8928/06).

מה היה הרקע העובדתי בפרשה?

פסק הדין המרכזי בסוגיה, דנג"ץ 8537/18 פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול בירושלים, עסק בבני זוג שבנו יחד את בית מגוריהם. המגרש שעליו נבנה הבית הועבר לבעל בירושה, חודשים ספורים בלבד לפני הנישואין. כשש שנים לאחר מכן נבנה עליו הבית עצמו, בעסקת קומבינציה. בני הזוג התגוררו בבית יותר מעשרים שנה, גידלו בו את שלושת ילדיהם, וביצעו בו שיפוץ מהותי, החורג משיפוץ מינורי ושגרתי.

בית הדין הרבני האזורי בחן את משך המגורים המשותפים, את היקף השיפוץ ואת נסיבות הבנייה, והכיר בכוונת שיתוף בבית. בית הדין הרבני הגדול הפך את הקביעה בדעת רוב, וקבע שהאישה לא הוכיחה כוונת שיתוף. בעתירה הראשונה שהגישה האישה לבית המשפט העליון נקבע שבית הדין הרבני הגדול שגה בכך שהביא בחשבון את טענת בגידתה בהכרעה, והתיק הוחזר לדיון מחדש. גם בסבב השני חזר בית הדין הרבני הגדול ודחה את תביעתה, הפעם בנימוקים אחרים, וגם קביעה זו הגיעה לבית המשפט העליון. לבסוף התכנס הרכב מורחב של שמונה שופטים, בדיון נוסף, לבחון את מכלול הסוגיה מחדש.

מראה מקום: דנג"ץ 8537/18, הרקע העובדתי; ממשיך ישיר לבג"ץ 4602/13 ולבג"ץ 9780/17 הנלווה אליו, מיום 18.11.2018.

כיצד הכריע בית המשפט העליון?

בית המשפט העליון קבע כי האופן שבו בחן בית הדין הרבני הגדול את האינדיקציות להוכחת "דבר מה נוסף" אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בהלכת השיתוף הספציפי. די היה בכך כדי להצדיק את קבלת הדיון הנוסף ואת ההתערבות בפסיקת בית הדין הרבני. התוצאה המעשית: האישה זכאית למחצית בית המגורים, חרף העובדה שהמגרש הועבר לבעלה בירושה עוד לפני הנישואין.

ברוב דעות, של הנשיאה חיות, המשנה לנשיאה מלצר והשופטים פוגלמן, הנדל ועמית, כנגד דעתם החולקת של השופטים סולברג, שטיין ומינץ, נקבע כי עלה בידי האישה להוכיח את תנאי הלכת השיתוף הספציפי, ולפיכך היא בעלת מחצית מבית המגורים. פסק הדין ניתן ביום י"ד בתמוז התשפ"א, 24 ביוני 2021.

מראה מקום: דנג"ץ 8537/18, הכרעת בית המשפט העליון.

מתי בגידה כן רלוונטית לרכוש?

בית המשפט העליון, ובראשו השופט עמית שכתב את אחת מחוות הדעת המרכזיות, מיפה ארבעה מצבים אפשריים, המבחינים בין בגידה שיש לה רלוונטיות משפטית לבין בגידה שאין לה כזו:

• זכות שכבר התגבשה: אם כוונת השיתוף הוכחה עוד לפני אירוע הבגידה, הבגידה אינה רלוונטית כלל לזכות שכבר נוצרה. אי אפשר לשלול בדיעבד זכות קניינית שכבר קמה, בשל נסיבות שאירעו אחריה.
• בגידה כראיה לאי שיתוף מלכתחילה: בגידה ממושכת עשויה לשמש ראיה נסיבתית לכך שמעולם לא הייתה כוונת שיתוף אמיתית בנכס. במקרה כזה הבגידה אינה עונש, אלא נתון עובדתי המסייע להעריך אם כוונת השיתוף אכן התגבשה.
• סיום שיתוף לעתיד: נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג, ובכך לשים קץ לשיתוף מכאן ואילך, בלא השפעה רטרואקטיבית על זכויות שכבר נצברו.
• גבול הסמכות: על בית הדין הרבני הדן ברכוש הנכרך לגירושין להכריע על פי הדין האזרחי, ולא לחרוג ממנו לכיוון שיקולי אשמה הלכתיים.

השופט עמית הדגיש נקודה נוספת, החדה מכולן: אין מדרג חומרה לבגידה, לצורך שאלת קיומה של כוונת שיתוף. וכך כתב: "ככלל, מקום בו הוכח כי בן הזוג 'הנבגד' לא התכוון מלכתחילה לחלוק את רכושו עם בן הזוג 'הבוגד', יש לכבד כוונה זו... אינני סבור כי יש מקום להבחין בין 'בגידה' חמורה או מתמשכת לבין 'בגידה' קלה יותר."

מראה מקום: דנג"ץ 8537/18, חוות דעתו של השופט עמית; תיק רבני 1266689/3 פלונית נ' פלוני, בהפניה לבג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(6) 883 (2002).

בגידה הלכתית מול בגידה תרבותית

אחת התובנות המעניינות בפסק הדין עולה מחוות דעתו של השופט הנדל, המבחין בין שני מובנים שונים למילה "בגידה". המובן ההלכתי הפורמלי, ניאוף או "אשת איש", חל דווקא ורק על אישה נשואה שקיימה יחסים עם גבר זר, ודורש עדים והתראה מוקדמת מראש. תנאים אלה נדירים למדי בפועל, וכמעט אינם מתקיימים בהליכים המובאים כיום בפני בתי הדין.

לצד המובן ההלכתי הצר קיים שימוש חברתי ותרבותי רחב הרבה יותר במילה "בגידה", הכולל גם יחסים חד פעמיים, קשר רגשי בלבד, ובגידת גבר, שאינם נכנסים כלל תחת ההגדרה ההלכתית הפורמלית. פסק הדין מבחין בין שתי סוגיות נפרדות: הסוגיה המצומצמת, של ניגוד בגידה הלכתית מוכחת לזכות רכושית שכבר התגבשה, לבין הסוגיה הרחבה יותר, של בגידה במשמעותה התרבותית והמשפחתית. מכאן, שאף שהדין העברי מכיר בזיקה בין נאמנות בני הזוג לדיני הרכוש בהקשרים מוגדרים, ובהם שלילת כתובה, אין להסיק מכך שכל אירוע המכונה בשפה היומיומית בגידה צריך להשפיע על זכויות רכושיות שכבר התגבשו.

מראה מקום: דנג"ץ 8537/18, חוות דעתו של השופט הנדל.

מהי ההצעה שנדחתה ברוב דעות?

בחוות דעתו החולקת, הרחבה מכולן, מתח השופט שטיין ביקורת יסודית על הלכת השיתוף הספציפי עצמה. לדעתו מדובר במבחן הכולל משתנים רבים מדי, הסובל מחוסר יציבות, מזמין התדיינויות ואינו ניתן לחיזוי מראש. במקומה, הציע מודל חלופי שכינה "שיתוף הדרגתי": שיתוף בנכס החיצוני שנצבר אוטומטית בשיעור של כאחוז אחד לכל שנת נישואין, עד לתקרה של מחצית הנכס, המושגת לאחר כשלושים שנות נישואין, ובלי תלות בכוונת בני הזוג בפועל.

השופט עמית דחה את ההצעה מכל וכל. לשיטתו, המודל מתעלם מכוונתם הסובייקטיבית של בני הזוג, וכופה שיתוף אוטומטי גם כשלא הייתה כל כוונה כזו. הוא סותר את עצם התכלית של הלכת השיתוף הספציפי, הרגישה לנסיבות הקונקרטיות של כל זוג. הוא גם מהפכני, משום שהוא משנה סדר דין שהתקבע במשך שנים רבות. ומעל לכול, הוא מהווה נורמה שיפוטית כופה ואחידה, במקום גישה המתאימה את עצמה לנסיבותיו ולכוונותיו של כל זוג. שינוי מסוג זה, ציין השופט עמית, אם ראוי בכלל, צריך להיעשות בידי המחוקק, לא בידי בית המשפט. ההצעה נותרה, אפוא, בגדר דעת מיעוט תיאורטית, שלא נקלטה בהלכה המחייבת.

מראה מקום: דנג"ץ 8537/18, חוות דעתו החולקת של השופט שטיין וביקורת השופט עמית עליה, עמ' 119 עד 122.

מזונות אישה: מה קורה כשהאישה בגדה?

הזכות למזונות אישה בדין העברי נובעת מעצם קיומם של הנישואין, ואינה תלויה בהוכחת צורך כלכלי. זכות זו פוקעת בנסיבות שבהן האישה נמצאה "מורדת", או כאשר נמצאה עילה לחייבה בגט, ובהן בגידה. חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, קובע שאדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, ואצל יהודים חל הדין העברי.

קיימות נסיבות שבהן בגידת האישה עלולה לשלול ממנה את הזכות למזונות, כתוצאה מהתנהגות פסולה המחבלת בקשר הנישואין, כגון מה שמכונה בפסיקה "אישה שזינתה" או "מעשה כיעור". יחד עם זאת, השלילה אינה אוטומטית, ומושפעת גם מנסיבות אובייקטיביות הנוגעות למצבה הכלכלי של האישה ומיכולתה לפרנס את עצמה.

מראה מקום: חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, סעיף 2(א); ע"א 634/61 מקייטן נ' מקייטן, פ"ד טז 945; ע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3) 171; בג"ץ 206/70 שרגאי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד כד(2) 487.

מזונות אישה: מה קורה כשהגבר בגד?

בגידת הגבר אינה שוללת את חובתו לשלם מזונות לאשתו. חובת המזונות נגזרת מקשר הנישואין עצמו ואינה תלויה בהתנהגותו המינית של הבעל.

כיצד משפיע עקרון תום הלב?

לחיוב המזונות היבט חוזי הכפוף לדרישת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. בית המשפט העליון קבע כי בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לשלול מאישה את מזונותיה בשל סרבנותה להתגרש גם בטרם הוכרעה השאלה בבית הדין הרבני עצמו. עם זאת, על בית המשפט להימנע ממצב שבו הפסקת המזונות תותיר את האישה בפני שוקת שבורה, והשימוש בעיקרון תום הלב חייב להיעשות בזהירות ובדקדקנות מרבית.

מראה מקום: סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; בע"מ 3151/14 (שלילת מזונות בשל סרבנות גט).

מתי בגידה שוללת את הכתובה?

הכתובה היא התחייבות חוזית הלכתית שנוטל הבעל על עצמו בעת הנישואין, לתשלום סכום קצוב לאישה בעת גירושין או פטירתו. בשונה מהרכוש המשותף ומהמזונות, הכתובה היא הזכות שבה אשמה ובגידה משפיעות באופן הישיר והמובהק ביותר.

הדין ההלכתי מכיר בשני מסלולים עיקריים לשלילת כתובה מהאישה: "מורדת", שהיא סירוב לקיים יחסי אישות ללא הצדקה סבירה, ו"עוברת על דת", ובכלל זה מה שמכונה "מעשה כיעור", שהוא רף הוכחה נמוך משמעותית מהוכחת ניאוף הלכתי פורמלי, הדורש עדים והתראה מוקדמת, ולכן נדיר בפועל.

המנגנון אינו סימטרי בין בני הזוג. הפסד הכתובה, על עיקרה ותוספתה, גורר גם הפסד תנאיה, אך אינו שולל מהאישה את נכסי צאן ברזל שהביאה עמה לנישואין. מתנה שנתן לה הבעל ניתנת לשלילה אם זינתה. לעומת זאת, בגידת הבעל אינה שוללת ממנו רכוש שהביא לנישואין: הסנקציה היחידה המוטלת עליו היא אובדן זכותו הנגזרת לפירות נכסי המלוג ולמעשה ידיה של אשתו. הכתובה עצמה נותרת זכאותה של האישה, ועשויה לשמש גם עילה עצמאית לחיוב הבעל בגירושין.

מראה מקום: יסודות המשטר הרכושי בדין העברי מבוססים על יצחק כהן ואמל ג'בארין, "יחסים מחוץ לנישואין כשיקול בחלוקת הרכוש המשפחתי", משפט ועסקים טז 465 (תשע"ד, 2013); עילות "מורדת" ו"עוברת על דת" מעוגנות בדין העברי ומיושמות בבתי הדין הרבניים.

האם בגידה משפיעה על משמורת?

בשתי הערכאות כאחד, האזרחית וההלכתית, שולט עקרון אחד בלבד בשאלת המשמורת: טובת הילד. עיקרון זה אינו כלי לענישת ההורה שבגד או שבגדה. בגידה כשלעצמה אינה שיקול פוסל למשמורת, והיא נשקלת רק במידה שיש לה זיקה ישירה וממשית ליכולת ההורות בפועל, למשל כאשר ההתנהלות סביב הבגידה חשפה את הילדים למצוקה או לסיכון ממשי. עצם קיומו של קשר חוץ זוגי, בלא זיקה כזו, אינו שיקול בקביעת המשמורת.

איזו ערכאה עדיפה להליך הגירושין?

מכיוון שהלכת בבלי מחייבת את בית הדין הרבני להפעיל דין אזרחי בענייני רכוש, ההבדל המעשי בין הערכאות בשאלת השפעת בגידה על הרכוש הצטמצם עם השנים. עם זאת, נותרו הבדלים בפועל: מזונות אישה נדונים לרוב לפי מבחנים הלכתיים מובהקים יותר בבית הדין הרבני, וכתובה, שהיא ממילא מוסד הלכתי טהור, נדונה כמעט תמיד רק שם. שאלת הערכאה הנכונה מושפעת גם ממרוץ הסמכויות: הצד שמקדים ופותח בהליך, בכפוף לכריכה כנה, הוא לרוב זה שקובע איזה דין ואיזו ערכאה ידונו בעניינים הנלווים. משום כך, בחירת מסלול הפתיחה בהליך הגירושין, ותזמונו, היא החלטה אסטרטגית מהמעלה הראשונה, המחייבת ליווי משפטי מוקדם ומדויק.